"שלום, נמאס לי מהחיים עם אשתי, אני רוצה לשוחח אתך כיצד אני עובר את תהליך הגירושין בדרך הטובה ביותר. יוסי" (שם בדוי)
לא חשבתי הרבה. אי אפשר להשאיר מציאות רגשית כל כך קשה ללא טיפול ומענה. שלחתי חזרה תשובה במסרון: מה קרה? אני מציע להיפגש.
במהלך הפגישה שנקבעה, שמעתי אדם מיואש מחיי הנישואין שלו. "אשתי לא מעניקה לי את מה שאני צריך. אני ממש מיואש. באופן כללי אפשר לומר שהיא עושה את עבודות הבית הרגילות, אך אני לא מקבל ממנה שום הערכה, שום מילה טובה על המאמץ שאני משקיע בהרבה תחומים. אחד מהם – העבודה הקשה שלי להביא פרנסה הביתה. יתירה מזו לפעמים היא פגעת בי וחונקת אותי נפשית. אני משתדל לעבוד על עצמי, אבל "הגיעו מים עד נפש" לא יכול יותר. התלבטתי רבות והגעתי למסקנה שאני כבר מוכן לעבור את תהליך הגירושין".
במהלך השיחה הבנתי שהוא לא שיתף את אשתו במחשבה זו, כמו כן אין הוא יכול לומר לי באופן ברור מה אשתו חושבת על הזוגיות שלהם. "כל שיחה בנושא זה נגמרת באי הבנה שגורם לכעס גדול"
בסיומה של הפגישה קבענו פגישה משותפת עם האשה.
בפגישה המשותפת התברר שהאשה שומעת פעם ראשונה על הרצון של הבעל להתגרש. "אני לא יודעת במה אני לא בסדר" האשה מספרת על בעל שתקן, בקושי אפשר להוציא ממנו משפט שלם. היא מודה שיש מתחים ומריבות, אבל עד כדי גירושין, הדרך היא ארוכה. "חוץ מזה אני אוהבת אותו, ולא חושבת שיש סיבה מהותית להתגרש".
תגובת הבעל היתה – "אני פעם ראשונה שומע שהיא אוהבת אותי".
הזוג עבר טיפול שכלל פיתוח יכולת הדיאלוג בין בני הזוג, שהוא אחד הכלים המשמעותיים שיש ללמוד. בעזרת הדיאלוג, יכול כל אחד מבני הזוג להביע את רצונותיו ולמצוא את המקום היותר משמעותי בשבילו בחיי הזוגיות.
אפשר ללמוד כיצד לדבר נכון, כדי שבני הזוג יכירו אחד את השני, וביתם יהיה בית מלא בחום וחיבה הדדית, למרות השוֹנוּת שיש ביניהם.
רעיון הגירושין היה לא רלוונטי בעזרת שתי נקודות יסוד שהתפתחו בתהליך הטיפול:
א. רצון משותף לשינוי ופיתוח יחסי אימון הדדים. הרצון המשותף לביצוע שינוי המשכיח את העבר ואת האירועים שיצרו ריחוק, גרם לעידוד הרצון לחיות יחד חיים משותפים בריאים יותר, וטובים יותר.
ב. יצירת סביבה המאפשרת דיאלוג בין בני הזוג, כשכל אחד לוקח אחריות על מה שהוא אומר או עושה. הלמידה – לכל אחד מבני הזוג יש אחריות בריחוק הקיים בן בני הזוג, מניע את בני הזוג לקחת חלק ביצירה המשותפת לבניית הזוגיות.
